שמש בברלין

עדכונים שוטפים לאנשים יקרים

Captain's log #28 — 14 בדצמבר 2016

Captain's log #28

חורף!!!

בחורף שעבר אמרו לנו שהחורף יחסית קל. עכשיו אני מבינה למה. נובמבר כבר היה קפוא ולא מעט ימים עם טמפרטורות מתחת לאפס. אנחנו אמנם מוכנות לקור טוב יותר מבשנה שעברה ויודעות למה לצפות, אך עדיין, ברגע שיורד מתחת לאפס קר מאוד. הקור הוא לא הבעיה היחידה בחורף. הנה למשל כמה אמירות נפוצות על החורף הגרמני: "הבעיה עם החורף בגרמניה הן לא הטמפרטורות אלא החושך", "הבעיה עם החורף הגרמני הוא לא הקור, לא החושך, אלא זה שהוא פאקינג לא נגמר". אז כן, חוץ מהטמפרטורות, בימים הקצרים ביותר בשנה, שעות האור הן בין שמונה לארבע. הקימה בבוקר לחושך מוחלט היא קשה ביותר ובשעה חמש אחר הצהריים נדמה שכבר עשר בלילה. אלון ואני הבנו שבחורף הברלינאי המושג אחר צהריים לא קיים. בארבע למעשה מתחיל "ערב1" וסביב השעה שבע-שמונה מתחיל "ערב2".

img_6958
יין חם!

בדיוק בגלל זה המציאו באירופה חגים שנסובים סביב אור. ארבעה שבועות לפני חג המולד מתחילה הספירה לאחור לחג המולד, מה שאומר הרבה קישוטים ואורות צבעוניים, בכל מיני צורות וגדלים, במרפסות הבתים ובכיכרות העיר. בפלאץ השכונתית כל צמרות העצים מקושטים באורות יפיפיים. במרפסת של שכנה משקיענית במיוחד ישנה בובת אייל שמורכבת משרשרת מנורות קריסטמס וגם מעין אינסטלציה הכוללת בובה של אישה המביטה החוצה מחלון בזמן שיורד שלג, שעשוי, איך לא, משרשראות של מנורות. חוץ מזה שווקי חג המולד פתוחים בכל העיר. אין כמו שוק חג מולד טוב, עם הרבה אור, יין חם ואוכל מטוגן, כדי לנחם את הבאסה שעולה מאור יום קצר כל כך. היין החם והאוכל השמנוני מאפשרים לכולן לבלות זמן בחוץ בקור, תוך כדי הליכה מזוגגת בין דוכני עץ מקסימים בהם מציעים קישוטי חג מולד, אומנות והמוווון אוכל. המציאו אפילו עוד שיטה להתמודד עם החושך החורפי: שעון מעורר שחצי שעה לפני השעה המכוונת, הוא מתחיל להאיר לאט לאט ומדמה זריחה. כמובן שקניתי את זה מתנה לאלון ליום ההולדת.

img_6944
והרבה אוכל

ואם ננסה ממש חזק, נצליח למצוא גם דברים נחמדים הייחודיים לחורף. כמובן שיש שלג. אבל בברלין ירד החורף רק פעם אחת חצי שלג, למרות שלא היו חסרים ימים מתחת לאפס. בימים האלה השמיים היו פשוט בהירים וללא אף ענן שיוריד שלג. כך ששלג אמיתי בחורף הזה עוד לא היה. אבל, דווקא הלילות החורפיים הבהירים יכולים גם הם להיות ממש יפים. במיוחד כשיש לך בחדר חלון עליית גג שפונה לשמים, כמו שלנו יש :). על החלון שלנו יש וילון, אבל בחורף הוא לא סגור. בגלל שברלין עיר די חשוכה, בדרך כלל אין סביבה הרבה זיהום אור, ובלילות בהירים רואות המון כוכבים יחסית למה שרואות בדרך כלל בשטח עירוני. אז לפני השינה, אנו מביטות מהחלון על השמים זרועי הכוכבים. בלילות ירח מלא כל החדר שלנו מוצף באור ירח מלטף ואנחנו נאחזות בכל טיפת אור. השמיים האלה הם שמיים של חורף והם יפיפיים.

img_6989
חצי שלג ראשון

החורף אכן משאיר בנו חותמו, אבל אחרי שלוש פסקאות על מזג האויר, הגיע הזמן לעבור אל החיים עצמם ולסיפור על מישל. יום אחד הצליחה מישל לחמוק מדלת הדירה מבלי שאף אחד ישים לב. נכון, פאק שלנו, אבל זה מה שקרה. יצאנו כולנו מהבית, אלון לחצי יום בעבודה ואני עם אורלי דניאל ועופרי שהיו בביקור. אלון חזר במקרה באותו יום בצהריים ולא מצא את מישל בבית. הוא חשב שאולי היא איתי אבל אני הייתי מאוד מופתעת כשהוא שאל אותי איפה היא. אחרי סיבוב בשכונה, מעבר בין השכנים, המון לחץ וחצי השעה הארוכה ביותר בחיינו, מישל נמצאה אצל השכנות בקומת הקרקע. מסתבר שהיא בילתה כשעה או שעה וחצי בחדר המדרגות כשבמזל היא לא יצאה החוצה מהבנין ואז השכנות מצאו אותה. הן עברו בין השכנים בבנין לברר אם הם מכירים אותה, הכניסו אותה לדירה שלהן, דיברו עם וטרינר, קנו לה רצועה וחטיפים. נדמה שהן היו מוכנות לאמץ אותה. חשנו הקלה ענקית. יש לנו מזל שהן מצאו אותה. ולא רק זה, הם התאהבו בכלבה והציעו לעשות לה דוגסיטינג מתי שנצטרך! לא יאמן איך פוטנציאל לקטסטרופה נוראית הפך לדרך להכיר טוב יותר את השכנות. קנינו להן יין ושוקולד והן כבר שמרו על מישל פעם אחת כשלא היינו בעיר.

img_6924-2

בכל הסיפור הנחמד הזה לא הסתדר לי דבר אחד. איך השכנות לא זיהו את מישל ככלבה שלנו?!? ולא רק הן, גם השכנים האחרים שהן עברו בניהם. מכל האירוע הדרמטי הזה התחושה הכי חזקה שנשארה איתי היא שאנחנו שקופים. איך יכול להיות שיש שכן או שכנה בבנין, שראו אותנו לא פעם יוצאים עם מישל, ולא זיהו אותה? בהקשר הזה, התחברתי לדברים שכתב סייד קשוע בסופ"ש האחרון. אמנם לא במאה אחוז, וגם אנחנו בגרמניה ולא בארצות הברית, אבל במקרה של מישל זה מאוד קרוב: "לעתים אני תוהה איך זה שאני נכנס מדי יומיים לאותה חנות וקונה מאותם מוכרים קבועים קופסת סיגריות אחת, והם מתנהגים בכל פעם מחדש כמו היתה זו הפעם הראשונה שהם פוגשים אותי. איך זה שחלפו שנתיים והם אינם יודעים אילו סיגריות אני מעשן. ואיך זה שמדי חודש אני מבקר אצל ספר ששואל בכל פעם מחדש, 'היית כבר כאן פעם אדוני?' מבקש את שם המשפחה ומכניס את הנתונים למחשב. חלפו כבר שנתיים וחצי ומדי שבוע אני נוסע לאותו בר ומזמין מאותם ברמנים ומלצרים את אותה בירה, והם לא אומרים לי מילה ולא מחליפים איתי דברים מלבד אותם משפטים קבועים וחיוך נצחי, 'כן אדוני, מה אני יכול להביא לך'. לעתים אני תוהה אם זה אותו אינדיבידואליזם אמריקאי עד כדי ניתוק, או שמא זה יחס השמור לזרים? לעתים נדמה לי שהמקומיים מדברים זה עם זה, יודעים לזהות איש את רעהו ויודעים כיצד לחלוק רגשות ולדבר על שגרת החיים. ואולי זה אני..".

אתן כבר מכירות אותנו, אנחנו אוהבים לחיות טוב את החיים עצמם. נובמבר האחרון היה עמוס לעייפה בחוויות וביקורים משמחים. היינו בקובה, קרקוב ולייפציג, וטל, אורלי והאחיינים היו פה בביקור. הנה כל מיני תמונות:

img_6942
עם בנין מרשים בלייפציג
img_6943
Rocking with Bach
img_6939
בהופעה של פט שופ בויז בלייפציג
img_6886
נשף סווינג במכרה מלח בקרקוב
img_6873
חתולים בקרקוב
img_6872
ואי אפשר בלי פירוגי / קרפעלך בקרקוב
img_6848
מבקרות
img_6899
עוד מבקרות!
img_6917
וחתול שמצא מיטה אהובה חדשה

מודעות פרסומת
לוס קאבאיירוס — 6 בנובמבר 2016

לוס קאבאיירוס

חזרנו מקובה!

עזבנו את ברלין בכ-10 מעלות, בילינו בקובה ב-25-30 מעלות עם שמיים בהירים (רוב הזמן), וביום שישי נחתנו חזרה ל-5 מעלות. זה היה קצת קשוח ולא נעים, אבל היינו מוכנים לזה. מה שכן, שנינו חווים יעפת קלה, שמתבטאת בעייפות מתמשכת וקשיים בשינה בשעות הנכונות. מזל שנחתנו לתוך סופשבוע, כך שהיו לנו 48 שעות להתאושש. מה קרה בין לבין? הנה הסיפור המלא.

הנה התמונות, כדי שיהיה לכם עם מה לשטוף את העיניים בזמן שאתם קוראים את הפוסט: https://goo.gl/photos/wLMn8qgCYPRvNkM8A

והנה השיר שנתקע לנו בראש למשך כללללל הטיול.

שדה התעופה

בסה"כ בילינו בקובה נטו 11 ימים, ובנוסף לזה בילינו 12 שעות באוויר בדרך הלוך ועוד מספר דומה בדרך חזור. היתה לנו טיסה פנימית בתוך גרמניה (מי אמר שאנחנו לא מטיילים בגרמניה?) ואז טיסה עד לווארדרו (Varadero). נחתנו שם ביום שני אחרי הצהריים, כאשר תמר, שבדיוק סיימה את השהות ברפובליקה הדומיניקנית ויצאה לטייל קצת במקסיקו ובקובה לפני החזרה לישראל, הגיעה לשדה שעה לפנינו וחיכתה לנו שם.

בזמן שעמדנו בתור לבדיקת הדרכונים, מתרגשים מאוד לפגוש את תמר בצד השני, ניגשה אלינו אישה במדים ושאלה אותנו באנגלית רצוצה האם אנחנו מישראל. ענינו שכן, והיא ביקשה שנצטרף אליה לשבת איתה בצד על ספסל. זה היה מאוד מוזר. היו לה כמה ניירות עם טקסט בכתב יד, ובזמן שישבנו שם היא שאלה אותנו בנעימות האם הגענו לבד, מה אנחנו עושים בקובה, מה המקצוע שלנו וכו'. אמרנו לה שאנחנו מטיילים כאן ושאנחנו פוגשים חברה שלנו. היא הצביעה על הדפים שלה והראתה לנו את שמה של תמר, וגם השמות שלנו הופיעו שם.
לא ממש הבנו מה קורה, בין השאר חשבנו שאולי תמר הסתבכה במשהו ושאנחנו ניאלץ לעזור לה להיחלץ מזה.
אחרי כל השאלות, היא לקחה אותנו לביקורת הדרכונים, ובצד השני חיכתה לנו מכונת שיקוף, ובצד השני של האולם ראינו את תמר קופצת ומנופפת לנו לשלום. מאוד שמחנו לראות אותה שלמה ובריאה!

המפגש היה מרגש מאוד והיה לנו הרבה על מה לדבר, אבל גם היינו די עייפים. חיכינו שהמזוודות שלנו יגיעו, ואכן הן הגיעו ושמחנו מאוד (אחרי שרחרחו אותן כלבים חמודים שהלכו על המסוע). התחלנו ללכת לכיוון היציאה, אבל שוב עצרו אותנו וביקשו מאיתנו להגיע עם המזוודות בחזרה אל מכונת השיקוף כדי שנעביר שם את המזוודות. אוקיי. קובה ¯/_(ツ)_\¯

העברנו את המזוודות ואז שאלו אותנו אם יש לנו שם אוכל. התשובה היא שכן. בהיותנו טבעוני/צמחונית, קיבלנו כמה המלצות להגיע עם צידה, מכיוון שהאופציות הקולינריות עבורנו יהיו מצומצמות. מה הבאנו? חטיפי גרנולה, קרקרים, וופלים הולנדים עם קרמל, ואגוזים. הרבה הרבה אגוזים.
ביקשו מאיתנו לגשת לשולחן בצד (נראה קצת כמו שולחן בית-ספר ירוק כזה של שני תלמידים), שם ישבו 3 אנשים ושם היינו צריכים לפתוח את המזוודות ולהראות להם את האוכל שהבאנו. הכל היה בסדר, חוץ מהאגוזים. אם הם היו קלויים, אז זה היה בסדר. אבל לא, הם היו טבעיים ולכן נאלצנו להיפרד מהם.

זהו, אפשר לצאת מהשדה! בחוץ חיכתה לנו שמש ושמיים כחולים, וגם נהג מונית שנשלח מהקאסה שהזמנו ("קאסה פרטיקולר" היא חדר לתיירים בבית של קובנים- אייר בי אנ בי גרסת קובה). הוא עמד שם עם שלט עם השם שלי, מאויית בצורה מוזרה (לא זוכר בדיוק איך, אבל סמכו עליי). הנסיעה אל העיר לקחה כחצי שעה, והגענו אל הקאסה שלנו, אחת מהמומלצות ביותר ב-TripAdvisor.

ווארדרו

ווארדרו היא עיר חופים והיא למעשה לשון יבשה דקה המוקפת באוקיינוס האטלנטי מצפונה ומדרומה. כל החופים נמצאים בצד הצפוני, ושם גם נמצאים כל המלונות ואיזורי התיירות. הקאסה שלנו היתה ממוקמת במרכז העיר, באיזור לא מאוד מתוייר, רוב המלונות הרציניים היו ממזרח וממערב לבלוק שלנו.

אחרי שפרקנו את הדברים שלנו, החלפנו לבגד ים והלכנו אל חוף הים, מרחק של 3 דקות הליכה בלבד! חיכה לנו חוף די ריק מאדם, עם חול מפנק ומים קרירים ונעימים. חזרנו כמובן לחוף גם בבוקר למחרת, אחרי שנטע ואני התעוררנו מאוד מוקדם בגלל היעפת וראינו את הזריחה.

הוואנה

אחרי כמה טבילות, המשכנו עם מונית אל הוואנה, עיר הבירה, נסיעה של כשעתיים וחצי מערבה, עם נוסעת נוספת ונהג בשם דוויד. תמר, שמדברת ספרדית שוטפת, לאחרונה בעיקר בזכות שהות של 4 חודשים ברפובליקה הדומיניקנית, בילתה את הנסיעה ליד דוויד, והם דיברו ודיברו (או יותר נכון הוא דיבר והיא היתה מאוד נחמדה אליו). דוויד, כמובן, מהר מאוד הציע לה להתחתן איתו במין חצי צחוק, חצי אמת. זה מצב די ידוע שם שמחפשים להתחתן עם אנשים מערביים כדי לשפר את החיים שלהם.
חוץ מזה הנסיעה היתה נעימה מאוד, רובה על כביש החוף עם נופים נהדרים מימין לנו אל האוקיינוס. הגענו לקאסה שהייתה בקומה ה-14 של בנין דירות גבוה, כאשר מסביבו רוב הבניה נמוכה. בקיצור, נוף מדהים על הוואנה (ראו תמונות).

בהוואנה בילינו 3 ימים. הנה כמה דברים שעשינו שם:

  • ביקרנו במוזיאון קלפי משחק שבו הוצגו כל מיני קלפים מכל מיני תקופות, כולל שנות השמונים (לכו לראות את התמונות שלהם באלבום).
  • אכלנו אוכל לא רע בכלל במסעדה איראנית.
  • שתינו מלא מלא קוקטיילים עם רום (זה נכון לכל הטיול, לא רק להוואנה).
  • הלכנו לבר מוזיקה אלטרנטיבי (במושגים מקומיים), שם הקשבנו ללהקה צעירה עם זמרת מעולה וחברי להקה שנראו כאילו הם בכיתה י"א, מבצעים גרסאות כיסוי ללהיטי שנות התשעים (למשל It's My Life של בון ג'ובי!).
  • שתינו קפה באספרסו בר מקומי, בו אנשים עומדים ליד הבר, הבריסטה מגיש להם קפה אספרסו, הלקוחות ממלאים אותו במלא סוכר, שותים את הקפה תוך דקה-שתיים, ומפנים את הבר ללקוחות הבאים.
  • חגגנו לי יומולדת ב"קאסה דה לה מוסיקה", שכללה דרינק בזמן שאנחנו מחכים שיפתחו את האולם הראשי ב-23:00, ואז ישיבה של שעתיים עם דרינק נוסף ומוזיקת רגאטון מחרישת אוזניים בזמן שחיכינו שהלהקה תעלה לבמה. באחת, כשהלהקה כבר עלתה, היינו די עייפים ופרשנו אחרי 3 שירים, שזה חצי שעה כי כל שיר לוקח 10 דקות.

וויניאלס

אל וויניאלס (Viñales) הגענו באוטובוס תיירים. פאוזה קטנה כדי להסביר מה זה אומר.
בקובה יש הפרדה מאוד ברורה בין המקומיים לתיירים. זה בא לידי ביטוי במקומות הבילוי, במסעדות לתיירים (רוב המקומיים לא יכולים להרשות לעצמם לאכול בהן), מקומות הלינה ותחבורה ציבורית. נכון, בכל מדינה מתויירת ברור מי מקומי ומי תייר, ותיירים בד"כ מסתובבים עם תיירים ופחות עם מקומיים, אבל בקובה זה הרבה יותר מובחן מאשר, למשל, בהודו. לדוגמא, כמעט בלתי אפשרי לעלות על אוטובוס של מקומיים בקובה. יש חברת אוטובוסים מיוחדת בשם וויאזול עבור נסיעות של תיירים מעיר לעיר.

בוויניאלס התארחנו בקאסה ממש חמודה עם נוף מדהים לעמק שבו נמצאת העיר. בעלי הקאסה, לייביס ופאפיטו, היו מאוד מכניסי אורחים וטיפלו בנו יפה.

באחד מהימים יצאנו עם פאפיטו לטיול רגלי באיזור העיר, ראינו גידולי טבק, קפה ועוד, נכנסנו למערה מתחת להר ובעיקר הלכנו הרבה ברגל בטבע. בשלב כלשהו פאפיטו, שדיבר בעיקר ספרדית ולכן תמר עזרה לתרגם אותו, סיפר לנו שהרום שהמדינה מייצרת יקר לרוב האוכלוסיה, ולכן הרבה מקומיים מכינים משקה רום משלהם מקני סוכר ועוד דברים. לא לגמרי היה ברור אם זה חוקי או לא. כנראה שזה בסדר כל עוד זה בכמות קטנה ולצריכה פרטית. פאפיטו גם הסביר שזה משקה חזק, וששלושה שוטים יהרגו אותך. כמובן שאמרתי שאני רוצה לטעום את זה. העיניים של פאפיטו כמעט יצאו מחוריהם מרוב הפתעה, והייתי צריך לחזור על זה 3 פעמים כדי לשכנע אותו שאני באמת מעוניין.
מאוחר יותר בסיור, ראיתי שפאפיטו מתקשה עם הסמארטפון שלו, הטאץ' לא עבד. הסברתי לו איך להחזיק את כפתור ההפעלה ליותר מכמה שניות כדי להכריח את המכשיר לאתחל את עצמו (הטריק הישן של לכבות ולהדליק, תמיד שווה לנסות), וזה אשכרה עבד והטאץ' חזר לעבוד. באותו רגע פאפיטו אמר "עכשיו תקבל בקבוק של רום!". חשבנו שהוא צוחק.

כשחזרנו לקאסה, התארגנו ותפסנו מונית למלון שנמצא 4 ק"מ ממרכז העיר, על גבעה שמשקיפה לעמק. במלון יש בריכה שהומלצה לנו, וזה באמת היה שווה. בריכה בחוץ, נוף מהמם, אלכוהול, ובשלב כלשהו גם גשם, אבל זה לא היה נורא.

אחרי שחזרנו לקאסה מהבריכה, פאפיטו הגיע עם בקבוק מים מינרלים שהיה מלא עד האמצע ב – ניחשתם – רום! שתינו לחיים, והוא חיכה לראות את התגובה שלי. להפתעתו דווקא מצא חן בעיניי המשקה, הוא מאוד דומה בטעם ובחוזק למשקה הלאו לאו בלאוס או המקבילה הויאטנמית שלו. הבקבוק המשיך איתנו בשאר הטיול ושרד גם עד לברלין.

טרינידד

את הדרך לטרינידד עשינו במונית ישנה משנות החמישים. לצערנו היא לא היתה במצב מדהים. איכשהו הצלחנו לשרוד שבע שעות נסיעה בצפיפות ברכב הלא מאוד נוח הזה, שחרק כל פעם שהנהג העביר הילוך ונפלט ממנו ריח נוראי של פיח.

כשהגענו לטרינידד כבר התחלנו להרגיש את העייפות של סוף הטיול, את הצורך להיות בבית עם מישל וסימור, ולכן כבר לא השקענו יותר מדי בלהספיק יותר מדי דברים. לקחנו את הזמן ב"איזי".

למרות זאת, מאוד נהננו בטרינידד. זו עיר ממש נחמדה ושקטה, ולהפתעתנו הרבה זה המקום בו הכי נהננו מהאוכל. הצלחנו למצוא שם מסעדה שמגישה המבורגר צמחוני מהטובים שאכלנו. בנוסף, מצאנו את עצמנו מתארחים לארוחת ערב בקאסה הטבעונית הראשונה בקובה, או כך לפחות טענה המארחת שלנו, אישה בריטית בת 50-60, תזונאית טבעונית במקצועה, שהתחתנה עם בחור קובני ועברה לגור שם בטרינידד לפני 2-3 שנים. הגענו לשם לארוחת צהריים, אבל היא לא יכלה לספק לנו ארוחה, וביקשה שנסתכל בתפריט, נאמר לה מה אנחנו רוצים לאכול, כדי שהיא תוכל ללכת לשוק ולקנות את המצרכים, ואולי אף לנסוע שעה-שעתיים לחברים שלה במקום אחר כדי לאסוף מצרכים נוספים שלא היו זמינים בשוק המקומי – כל זאת כדי להכין לנו ארוחת ערב.
ואכן, חזרנו לשם בערב לארוחה שהיתה לא רעה בכלל במונחים קובנים. היה מגוון של מנות, ירקות ותבלינים, באופן שחורג מאוד מההיצע המקומי הרגיל של אורז ושעועית אדומה תפלים.

לאחר הארוחה, נטע ואני המשכנו אל "קאסה דה לה מוסיקה". יש כזה מקום כמעט בכל עיר בקובה, ושם יש בד"כ הופעות חיות של להקות מקומיות. התמזל מזלינו והיתה שם להקה ממש טובה, הרבה נגנים ושירים שהיה נעים להקשיב להם. ברחבה מול הלהקה אנשים קמו כדי לרקוד סלסה, והיו כמה זוגות ממש טובים.

בחזרה אל ווארדרו

הנסיעה אל ווארדרו היתה די נעימה, במונית קצת יותר מודרנית. נותרו לנו יום וחצי עד הטיסה חזרה, וכמו שכבר ציינתי, כבר היינו במוד של רוצים הביתה. אז קפצנו לחוף עוד פעמיים-שלוש, עשינו קניות של הרגע האחרון, והעברנו קצת זמן באינטרנט.

אז איך עובד האינטרנט בקובה? לחברת התקשורת הממשלתית יש בכל עיר נקודות מכירה עבור כרטיסים עם שם משתמש וסיסמא שמקנים שעה של ווי-פיי במחיר סביר (2-3 דולר לתיירים, אני מתאר לעצמי שלמקומיים זה יותר זול). השאלה היא איפה יש ווי-פיי, והתשובה היא שבכל עיר יש נקודה אחת או שתיים בהן יש רשת ווי-פיי אליה אפשר להתחבר עם המחשב/סמארטפון, להזין את הפרטים שעל הכרטיס ולגלוש חופשי ללא הגבלת דאטה. נקודות האינטרנט האלה הן בד"כ איזשהי כיכר מרכזית, ובערבים היא מתמלאת באנשים, תיירים ומקומיים כאחד, שבאים כדי לגלוש באינטרנט, ולדבר בפייסטיים עם משפחה וחברים. זה מחזה ממש מעניין. במקום שבכל העיר כולם יהיו תקועים עם הפרצוף בתוך הטלפון תוך כדי הליכה, בקובה אנשים עושים את זה בעיקר רק בכיכרות הללו.

הביתה

זהו, כאן נגמר הטיול. ביום חמישי היתה לנו טיסה של 9 וחצי שעות אל מינכן, טיסה של 40 נוסעים בלבד במטוס ענק עם שורות של 2-4-2, מה שאומר שתמר ונטע תפסו כל אחת רביעיית מושבים באמצע המטוס וישנו רוב הטיסה. אני ישנתי 2-3 שעות בערך, לא הצלחתי לישון יותר מזה.
במינכן התמזל מזלנו ופגשנו את פרנצי ותרזה, חברות של נטע ותמר מונציה שבאו לאסוף את תמר מהשדה. ישבנו איתן לקפה ולאחר מכן נפרדנו מכולן, ונטע ואני המשכנו לטרמינל לטיסות מקומיות כדי לתפוס את הטיסה שלנו לברלין.

בבית חיכתה לנו מישל, ואת סימור מצאנו בחוץ במקום הקבוע שלו. מאוד שמחנו לראות פרצופים מוכרים ולחזור למיטה שלנו (שאגב, שוב נשברה, אבל זה כבר סיפור לזמן אחר).

ועכשיו אנחנו חוזרים לשגרה. אבל השגרה שלנו היא, כמובן, לא שגרתית בכלל. טל באה לבקר אותנו ביום רביעי, וברביעי הבא אנחנו טסים לפסטיבל סווינג בקראקוב, פולין. אתם יודעים, שגרה 🙂

#2 The captains are here for more than a year — 22 באוקטובר 2016

#2 The captains are here for more than a year

תזכורת קלה: הבלוג מנוסח בלשון נקבה ופונה באופן שווה לכל המגדרים.

התחלנו סיבוב שני. שנה שניה בברלין. אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים: "לפני שנה, זה היה כך וכך". קצת קלישאה. דוגמה: בתחילת אוקטובר יש בברלין פסטיבל אורות בו אתרים ברחבי העיר מוארים במופעים אורקוליים מתוחכמים. אני גם זוכרת שכתבתי על זה בבלוג לפני שנה. השנה לא הלכנו אבל יכולתי לספר לתיירים איזה יופי היה בשנה שעברה. אז סגרנו מעגל בספטמבר. עברה שנה מאז שעברנו לדירה שלנו, שנה מאז שהייתי בארץ כדי להביא לברלין את החיות. ושנה מאז ראש השנה הקודם שביליתי בארץ עם המשפחה. עכשיו, גם סיימנו בפעם הראשונה קיץ שלם בברלין, אנחנו מתחילים את הסבב השני ואת הסתיו השני שלנו כאן. ובברלין כמו בברלין, מזג האויר ממושמע ללוח השנה ומזג האויר התחיל להתקרר בדיוק ב1.10. המעיל חזר להיות פריט חובה יחד עם מחמם אוזניים, צעיף וכפפות. מהסיורים בימים אלה אני חוזרת קפואה ותוהה עד מתי אשרוד את ההדרכות בחוץ. אבל התיירות יותר מסכנות ממני. קר להן מאוד והן שורדות בגבורה חמש שעות של סיור. אז אני מרגישה קצת יותר טוב, גם כי הן לא פרשו מהסיור למרות הקור וגם לי פחות קר מלהן וזה כנראה אומר משהו על ההתרגלות שלי. השלכת מתחילה להראות אותותיה. הבילויים בחוץ הצטמצמו, עשינו מנוי לנטפליקס ואנחנו מנסים לראות טלוויזיה מדובבת לגרמנית (בנות גילמור, here we go again, רק הפעם בגרמנית!). אז זוהי הזדמנות מצוינת לשבת מתחת לשמיכת פליז, עם מישל לידי, ולכתוב המשך לפוסט על ההסתגלות לברלין.

ימי ראשון בבוקר: יום ראשון האחרון, 9:30 בבוקר. אני בדרך לתחנת רכבת, נוסעת לעבודה. הרחובות שוממים. שקט מוחלט, אין רכבים, מעט נשים (רובן בלייניות שחוזרות הביתה אחרי לילה ארוך). השמים אפורים, קריר וערפל כבד מכסה את הרחובות. אי אפשר לראות את מגדל הטלוויזיה משום מקום. כמו תפאורה של סרט פילם נואר. הדמות הראשית – בלשית המנסה לפענח פרשת רצח- מסתובבת ברחובות עם עלות השחר אחרי לילה דרמטי, לבושה במעיל גשם שחור וארוך, ומהרהרת לעצמה באירועים שעברו עליה במהלכו. עד כמה שאני מעדיפה לא להתעורר עם שעון מעורר בראשון בבוקר, אני אוהבת דווקא בזמן הזה להסתובב בעיר. ברלין של ראשון בבוקר רגועה, שלווה וריקה. קשה להאמין איך בעיר כה תוססת, יכול להיות כל כך שקט. איך העיר באמת לוקחת הפסקה שבועית מהאירועים הבלתי פוסקים שמתרחשים בה. כל כך נוח גם להדריך ביום ראשון. יש יותר מקום על המדרכות, יותר קל לחצות כבישים, התיירות לא מוסחות מחנויות. הן גם תמיד מתפלאות כמה ברלין שקטה.  הן גם מחמיצות פנים כשהן שומעות שכל החנויות סגורות ביום ראשון ואי אפשר ללכת לקניות, ואז אני קצת שמחה בתוכי שבימי ראשון נכפה עליהן לא לבקר באף חנות. אולי משהו מהנינוחות של יום ראשון ידבק בהן.

img_6544
ראשון בבוקר- מרכז ברלין ריקה

בראנץ': ומה הברלינאיות עושות בראשון בבוקר? אוכלות בראנץ'- ארוחת השחיתות של יום ראשון, מוגשת בבית הקפה הקרוב למקום מגורייך. אומנם אוכלות אותה בצהריים אבל היא לגמרי נחשבת לארוחת בוקר. הסופ"ש בברלין זו עבודה קשה. שותות ביום שישי בערב אחרי העבודה, בשבת עושות סידורים, יוצאות בערב לחגוג עד מאוחר (או עד מוקדם בבוקר, תלוי איך מסתכלות על זה), אז ביום ראשון בבוקר צריך לישון ולנוח. בגלל זה הרחובות בברלין כל כך ריקים בראשון בבוקר. אני, מיותר לציין, לא באמת מבלה ככה. אחרי 11:00 בלילה אני לא באמת מתפקדת, וזו השעה בה רק מתחיל האקשן עם יציאה לדרינק של לפני המסיבה, אליה ממשיכים אח"כ ב-2:00 לפנות בוקר. אבל זה לא מונע ממני להינות מבראנץ' מושחת וטעים. הבראנץ' הברלינאי הקלאסי כולל נקניקים, גבינות, פירות ולחם; אבל יש גם כאלה במתכונת של אכלי כפי יכולתך וכמובן אופציות צמחוניות וטבעוניות מעולות. אבל הסופ"ש עוד לא נגמר! אחרי הבראנץ' צריך להמשיך לנוח. בעצם ימי ראשון רבים מורכבים משתי הפעילויות- מנוחה ואכילה, לסירוגין.

img_4877
בראנץ'!! טבעוני!!! טעים!!!

קניות בסופרמרקט: ואם כבר באוכל עסקינן, לא נפסח על החוויות של קניה בסופר. כאשר תלכו כאן לסופר, לא תמצאו נשים עם עגלות עמוסות לעייפה שעולות על גדותיהן. הגרמניות לא קונות אוכל בכמויות, אלא קונות בדיוק לפי מה שרוצות לבשל. גרמניה שרוצה להכין פשטידה, תלך לסופר ותקנה מצרכים לטובת הפשטידה וזהו. לעומת זאת, כשאני הולכת לסופר, יש רשימה ארוכה. אני לא חושבת לפני הקניות מה אני אבשל אלא איך לאבזר את המזווה שלי כדי שיהיה בו כל מה שאני צריכה כדי שאם אני ארצה להכין אולי פשטידה, או עוגיות, או לביבות או מרק או וואט-אבר, יהיה לי בבית. אני לא מקבלת את הקניות הגרמניות ממוקדות המטרה הללו, שבגללן המקררים פה ברוב הדירות ממש קטנים. אני מתגאה במזווה המפואר שלי המלא בצנצנות של קטניות, דגנים, אגוזים, קמחים, צורכי אפיה ושוקולד. חשוב מאוד שוקולד. מוטיב היעילות בסופר ממשיך עם התור לקופה. אין מסודר ויעיל יותר מהתור בסופר הגרמני. לקח לנו כמה שבועות, וכמה פרצופים חמוצים מקופאיות, כדי להבין איך עובד כאן התור בסופר. אז ככה: אתן מצמידות את עגלת הקניות לסוף הקופה, מעמיסות בה בחזרה את המוצרים, הולכות לפינת אריזה בצד, ואורזות את המוצרים הרחק מהקופה. כך התור עובר הרבה יותר מהר! ומי שמעכבת את התור בקופה בגלל שהיא אורזת ליד הקופה תזכה בפרצוף חמוץ!

כלבות גרמניות: הברלינאיות מאוד אוהבות כלבות. הרחובות מלאים בנשים שהולכות עם כלבות משוחררות. הכלבות מחונכות להפליא. הן יודעות לעצור לפני כביש- לא משנה אם הן הולכות מאחורי, ליד או לפני בנות האדם שלהן, הן יעצרו בשפת הכביש ויחכו שהן יגיעו. הן הולכות הצידה לרחרח משהו, לסמן איזה עץ, ורצות חזרה לצד בנות האדם שלהן. יודעות לחכות בסבלנות ובשקט, לא קשורות, מחוץ לחנות עד שבנות האדם שלהן יסיימו את ענייניהן. הן באות כשקוראים להן. יושבות בסבלנות ברכבת, בבר או בבית קפה. זה מדהים איך הגרמניות יודעות לחנך את הכלבות שלהן. אנו לא ממש עומדות בסטנדרטים האסרטיביים של החינוך הגרמני ומישל הנבחנית והלא ממושמעת בעליל היא כלבת white trash שכונתית. או כמו שהוטרינרית שלה אמרה- לפעמים לכלבות צריך לתת להיות כלבות.

16-10-02_17-40-49
מישל- החמידות מנצחת

Lattenrost – בפינת הדברים הלא ברורים שמכירים רק כשעוברים לאירופה – הלטנרוסט. מסיבה לא ברורה, המיטות כאן כוללות שלושה חלקים: מזרן, המסגרת של בסיס המיטה, והלטנרוסט – שהם קרשים מעץ, בד"כ בין 8-12, המחוברים יחדיו כדי ליצור בסיס שטוח המונח על מגרעת במסגרת של המיטה ותומך במזרן. בטח אתן לא כל כך מבינות למה זה חשוב איך המיטה בדיוק בנויה ולמה זה ראוי לציון. אז אני רק אציין שהלטנרוסט זה האביזר הארור ביותר שפגשתי כאן. במיטה הראשונה שהייתה לנו כאן, הלטנרוסט, שהיו חלק ממיטה לא כל כך איכותית של איקאה, היו רופפים והחליקו כל הזמן מהמסגרת לרצפה. כל פעם שזה קרה וניסינו להחזיר את הקרשים למקומם, כשהחזרנו אותם בצד אחד של המסגרת, הם כמובן שבו והחליקו מהצד השני. לילה אחד התעוררנו כשהמזרן שלנו קרס בבת אחת לרצפה כי הקרשים שוב החליקו. ניסינו לחזק את הקרשים עם מסמרים, מה שפגע במסגרת. לפני כמה חודשים החלטנו להחליף את המיטה לאחת טובה באמת. קיוויתי למצוא בסיס מיטה ללא לטנרוסט אבל התבדיתי מהר מאוד. אחרי סיבוב בכמה מקומות הבנו שככה זה כאן. בסיס מיטה בא בשני חלקים- מסגרת ולטנרוסט. אימצנו את הרוח הגרמנית וקנינו מסגרת מיטה טובה ויפה, עם לטנרוסט טובים. מזרן נוח היה לנו מהמיטה הקודמת. אבל המזרן הזה, על הקרשים האלה, יצרו גמישות יתר ושקעתי ממש לתוך המזרן. שני הלילות הראשונים היו זוועה והמיטה הייתה בלתי ישינה (כלומה, בלתי אפשרי היה לישון בה מבחינתי). חזרנו לחנות בניסיון להחליף את הלטנרוסט לאחרים טובים יותר. לא היו. אין ברירה, קנינו מזרן חדש. חזרנו הביתה עם המזרן הקשיח ביותר שיכולנו לשים עליו את ידינו ומאז אנחנו ישנות בנוחות. אבל אני עדיין חושבת שזה אביזר מיותר וארור ולא ברור לי למה אי אפשר לייצר מיטות ששני חלקי הבסיס שלה מחוברים יחד. אבל, כחלק מכל החוויה הזו, הייתה זו הפעם הראשונה ששכרנו רכב ונהגנו בברלין. עד אז נסענו רק בתחבורה ציבורית כי לא היה לנו רשיון גרמני. לפני כמה חודשים המרנו את הרשיון הישראלי שלנו לגרמני ועכשיו אנחנו יכולות לשכור רכב, למשל בחברה שמשכירה טנדרים ומשאיות לפי שעה. אם את יכולה לסחוב, לא צריך להזמין מובילות. הובלנו אנחנו את הלטנרוסט והמזרן בטנדר כזה, אלון נהג בהלוך ואני בחזור :). המחשה:

basic-7-zonen-1200

פינג פונג: הגרמניות ממש ספורטיביות. חוץ מענפי ספורט יותר סטנדרטיים כמו רכיבה לכל מקום עם אופניים (גם במזג אויר קר, לא ברור.. בשביל מה עשו לכן רכבת כל כך טובה??), אחד מענפי הספורט הפופולריים כאן הוא פינג פונג! שולחנות פינג פונג ציבוריים מפוזרים ברחבי העיר ולרוב (כאשר מזג האויר מאפשר מן הסתם) הם מאויישים בשחקניות פינג פונג רבות. חבורות של ברלינאיות מבלות יחד על ספסלים ליד שולחנות הפינג פונג כאשר זוג אחד משחק והשאר שותות בירה ומפטפטות בצד. לא רק זה, בברלין התפתח משחק פינג פונג קבוצתי מגניב במיוחד, שבמקום להסביר אותו בכתב- מצורף וידאו שלו. רק אציין שיש בר בברלין שמוקדש רק למשחק הזה. כלומר, חדר גדול עם שולחן פינג פונג, כל אחת מביאה מטקה מהבית ויש ברמנית שמוכרת שתיה. ברלין סטייל פינג פונג:

ועוד סרטון קצת מלוקק יותר על תרבות הפינג פונג בברלין:

עד כאן להפעם 🙂 אנחנו נוסעות לקובה לעשרה ימים לתפוס קצת שמש ולהיות בלי אינטרנט. שנה טובה לכולן!!! ובינתיים- אנחנו נהנות וחתול:

The captains are here for more then a year! — 9 בספטמבר 2016

The captains are here for more then a year!

לפני הכל הערה קטנה על מגדר- אולי שמתם לב שאני מנסה בכתיבה לפנות לעיתים גם לזכר וגם לנקבה בכתיבה שלי. זאת בשל הקושי שלי לכתוב הכל אוטומטית בלשון זכר. בכל זאת אני כותבת על החוויות שלי ואני אישה. הכתיבההרווחת בלשון זכר נראית לי לאחרונה כמו כפיה של מנטליות גברית על חוויותי האישיות והנשיות וזה תחושה מאוד לא נוחה. הניסיון לפנות לשני המינים מאוד מעיק גם עלי ונראה לי שגם למי שקוראת. אז מעתה אני מתכוונת לנסות ולכתוב רק בלשון נקבה. וממש כמו שכתיבה בלשון זכר פונה לכולם, מעתה הכתיבה בלשון נקבה בבלוג הזה מתייחסת לכל המינים כולם. אני צופה פליטות מקלדת פה ושם, מרוב הרגל של 35 שנה להתייחס לציבור בלשון זכר. עמכן הסליחה. ועכשיו לפוסט 🙂

אני עדיין לא מאמינה שעברה כבר יותר משנה. איכשהו ממרץ הזמן התחיל לרוץ ולעבור כל כך מהר שפתאום ספטמבר הגיע. היתכן שהתרגלנו כל כך מהר לחיים כאן? לא באמת… כן יש דברים שבהחלט התרגלנו אליהם אבל החוויה היא עדיין של למידה מתמדת והסתגלות לתרבות ואורח החיים במדינה זרה. אז מה למדנו עד עכשיו? הנה כמה אנקדוטות על הסתגלות למקום חדש.

  • אופניים: רוכבות האופניים בברלין זוכות ליחס מלכותי. יש תשתיות מדהימות, כולל שבילים על מדרכות, נתיבי כביש מיועדים עם רמזורים ייחודיים וגם העובדה הכללית שברלין בס"ה שטוחה ויבשה- שני אלמנטיים קריטיים ברכיבת אופניים. התשתיות המפנקות משקפות את הגישה הכללית כלפי רוכבות אפניים- שהן בראש שרשרת המזון התחבורתי והן מקבלות את זכות הקדימה הראשונה בכביש. כן כן, אפילו לפני הולכות הרגל. למעשה, האופניים הם גם כלי הרכב המסוכן ביותר בעיר, כי אם בטעות העזת לדרוך על שביל אופניים בתור הולכת רגל, תקבלי מטר פרצופים ו/או גידופים שלא היו מביישים שיחת שירות לקוחות ישראלית סטראוטיפית. בכל מקרה- מסתבר שזכות קדימה צריך ללמוד לא רק לתת אלא גם לקחת וכי גם לדברים טובים צריך ללמוד להסתגל. אני עדיין רגילה לתת זכות קדימה לרכבים בכביש (אחרי חווית רכיבה מסכנת נפשות של שנים), הם מצידם מחכים לתת לי את זכות הקדימה, מה שמעקב בסופו של דבר את התנועה כולה. כלומר, אם בתור רוכבת אופניים לא לקחתי את זכות הקדימה אז אני יוצאת לא בסדר. הזוי, לא?!?
  • ברלינר שנאוצר: זה הכינוי של הברלינאיות בגרמניה (כלומר גרמניות שמדברות על ברלינאיות). למה? כי הן נובחות הרבה בלי סיבה (מזכירה כאן שמדובר גם על גברים ברלינאים שנובחים בלי סיבה, כן?). האמת היא שהכינוי רק נשמע כמו שנאוצר, אבל המילה בכינוי היא למעשה שנאוצה, שמשמעותה פה של חיה (אבל זה נשמע בדיוק אותו הדבר), בכל זאת ברלינר שנאוצר זה כינוי קצת מעליב, לשנאוצריות אני מתכוונת. למה הן מכונות כך? כי אם את עושה משהו שנראה למישהי אחרת לא בסדר היא לא תהסס לתקוע בך פרצוף מאשים, לסנן מתחת לשפה/ם מילות שטנה או לומר לך באופן ישיר מה עשית לא בסדר ואיך. התוכחה מגיעה לרוב בגרסת הפאסיב-אגרסיב. למשל, לא אמרתי תודה במקום, אז הבת אדם תאמר לי בנימה מאשימה "בבקשה" כדי להבהיר לי מה החסרתי. לפעמים נדמה לי שהן באמת נובחות או נוהמות, כי יוצאות להן מהפה בליל לא ברור של מילים בטון כעוס. יתכן והצדקניות תחשבונה כעת- אבל עשית משהו לא בסדר, אולי זה מגיע לך. ובכן על כך יש לי להשיב- זה ממש לא משנה מה עשיתי. כי לפעמים לא עשיתי שום דבר שמצדיק תגובה כזו, לפעמים באמת לא הייתי בסדר ולפעמים היו חוסר הבנות בגלל הבדלי תרבות וכו' שאני עדיין לומדת. תהיה אשר תהיה הפעולה שעוררה תגובה כזו, התחושה המתקבלת מהצד הגוער היא שברגע זה הרסת לה את החיים ולא נותר עוד שום טעם לחיות. וכן, הן מצליחות לעשות את זה גם אם אני לא מבינה מילה ממה שהן אומרות. וזו הרי תגובה בלתי פרופורציונאלית בעליל לאינטראקציות הקטנות הללו ברחוב/רכבת/חנות או וואטאבר. כמובן שזו הכללה ולא כל הברלינאיות כאלה וכו', אך זו בהחלט תופעה ייחודית לעיר, חוויה חדשה שצריך להסתגל אליה ובגדול- ללמוד להתעלם ממנה.
img_6119
כי סימור הוא הברלינר שנאוצה שלנו
  • נא לא להפריע: מעבר להערות ופרצופי הפאסיב-אגרסיב, ישנה אוירת אי-נחמדות כללית בעיר. היא באה לידי ביטוי למשל בהעדר מושג כלשהו לגבי הקונספט של שירות. תודעת שירות, שירותיות, שרות אדיב- כל אלה לא קיימים בלקסיקון הברלינאי. זה לא שחוויית השירות גרועה או תודעת השרות נמוכה. אי אפשר לשפוט זאת בכלל על ציר של טוב או רע כי המושגים האלה פשוט לא קיימים כאן. כלומר בכלל לא נמצאים הבמודעות (והמטאפורה החנונית של הפוסט: זה לא שהשירות כאן הוא FALSE, אלא הוא NIL). במקום שירותיות, המסר המתקבל מכל אשת שירות כלשהי (באוטובוס, בחנות או במסעדה) הוא "נא לא להפריע". התפקיד של הלקוחה הוא להיות סגורה על עצמה ולהפחית ככל האפשר מהמאמץ שהיא דורשת מאשת השירות. לאחר שיחה עם חברה גרמניה בנושא היא נתנה דוגמה מוחצת: היא הייתה בבר, הזמינה בירה ושילמה, אך קיבלה מהברמן בירה אחרת ממה שהזמינה. היא לא עשתה כלום בנדון כי אי הנוחות שהיה מתעורר בה לו הייתה מבקשת להחליף את הבירה היה גדול יותר מזה שהתעורר בה מהעובדה שקיבלה בירה אחרת ממה שרצתה. וחוויית השרות משקפת הרבה מהאינטראקציות בעיר, שירותיות או לא. במיוחד בולט הפער כאשר אני נוסעת למקום אחר ואני חווה כמה נשים יכולות להיות נחמדות. שוב אסייג ואגיד שישנן גרמניות ממש נחמדות ונותנות שירות שבאמת עוזרות, אבל שוב- החוויה הכללית היא חדשה, כזו שאני לא רגילה אליה וגו'.
  • מרחב מחיה: לכל מטבע ישנם שני צדדים. ה"נא לא להפריע" המרוחק והקריר יכול לבוא גם בצורתו הנעימה- כיבוד מרחבו האישי של הפרט. נשים שומרות על גבולות מרחק בינאישי ברורים. עוד משהו טוב להסתגל אליו. למשל, עומדות בתור ללא תלונות, צעקות או נסיונות דחיפה. הסתבר לי שאני לא הממתינה הסבלנית ביותר בתורים ואני צריכה ממש להתאפק כדי להתנהג כאן כמו שצריך בתורים שמתנהלים כאן בצורה מסודרת ושקטה להפליא. ברכבת, לא משנה כמה היא עמוסה, אף פעם לא הרגשתי שחודרים למרחב האישי שלי. בכלל, כל חוויית הרכבת היא ממש תענוג. במדרגות הנעות נשים שעומדות עושות זאת בצד ימין כדי לאפשר לעולות ברגל לנוע באופן חופשי בצד השמאלי. כאשר הרכבת עוצרת ברציף, הנוסעות על הרציף נעמדות משני צידי הדלת כדי שכשהדלת תיפתח יהיה לנשים שיורדות מהרכבת מקום לעבור. למשל. כמובן שיש כל מני חריגות (ושוב מסייגת וגו').
  • מרחב ציבורי: לא רק המרחב/מרחק הבינאישי כאן קיימים, אלא גם מרחב מחיה ציבורי. מה שאתאר עכשיו נראה אולי שולי או קטן אבל הוא ממש לא. כ-40% משטחה של ברלין הוא שטחים ירוקים. פארקים, יערות, אגמים, נחלים… אנחנו יכולות לנסוע חצי שעה ברכבת ולהגיע לאגם מדהים. אגם ענק, מוקף ביער ענק, שרוב החוף שלו הוא פשוט קרחות יער קטנות בין העצים, חוץ מכמה מקומות קצת יותר מסודרים לאוהבות חווית ה"לשבת בבית קפה לגדות האגם". טבע יפיפה ולא ממוסחר במרחק יריקה. לא רק זה, הרחובות והמדרכות (המדרכות!) לרוב רחבים ורחבות. יש המון כיכרות וגני שעשועים לילדות. ברלין גם ככה עיר לא צפופה מבחינת מס התושבים, אבל גם כאשר יש הרבה נשים בחוץ, כמעט אף פעם לא מרגישים צפיפות. יש בכל המרחב הזה משהו מרגיע ושלו. זה אחד המאפיינים האהובים עלי בעיר ונראה לי שזה חלק מהקסם של העיר שבו כל כך הרבה נשים מתאהבות.

img_3525

  • אוריגמי: אומנות האוריגמי כנראה מגלמת בתוכה את המטאפורה המושלמת לביורקרטיה גרמנית: פרוצדורות מסודרות, בורורות ומרובות שלבים שכוללות שימוש בנייר. התופעה מורכבת משני אלמנטים- תהליכים מרובי שלבים וחיבה רבה להארד קופי. כל הליך בירוקרטי פשוט, כולל הרשמה לאתר משלוחי מזון, כולל מספר שלבים שלא היה מבייש כניסה מאגרי מידע של הפנטגון. לדוגמא, פתחנו חשבון בנק חדש בבנק אינטרנטי מומלץ. היינו צריכות ללכת לדואר לאמת את זהותנו ולשלוח שלל טפסים. בהמשך קיבלנו 9 מכתבים: כרטיסי דביט, כרטיסי אשראי, קוד לכרטיס דביט, קודים לפתיחת חשבון באתר אינטרנט, קוד לשירות בטלפון, מכתב עם פרטי החשבון שלנו, חבילת ניירת שיווקית של הצטרפות לבנק ורשימת קודים לאימות נוסף בהרשמה לאתר. רשימת הקודים הזו משמשת לאישור נוסף של כל פעולה כמעט שעושים בחשבון (לחיצה על "בטוח שאני מסכימ/ה" לא מספיקה כאן). כל אחד מהדברים קיבלנו במכתב נפרד, לפעמים פעמיים- אחד לי ואחד לאלון ודרשו מאיתנו למלא עוד ועוד שלבים בדרך להפעלת החשבון הנכסף. ואתן יודעות מה עוד? לא כל הדברים הגיעו עדיין! (לפקפקניות שבינכן- אם היינו פותחות חשבון בבנק לא אינטרנטי פנים אל פנים לא היו נחסכים מאיתנו אף אחד מהשלבים, אם כבר אז להיפך). והדוגמה האהובה עלי בנושא היא דווקא של נמרוד שהיה צריך לבטל את חוזה השכירות שלו. היה לו נוח יותר ללכת למשרד של חברת ההשכרה ולמסור את הניירת הנדרשת ביד, אך כשהגיע לשם אמרו לו שהמסמכים חייבים להגיע דרך הדואר והוא נאלץ לעשות בדיוק את זה- ללכת לדואר לשלוח את הניירת. כמה מסקנות: ההתקשרות במייל בכל הקשור לביורוקרטיה מאוד לא נפוצה כאן, כל תהליך בירוקרטי כלשהו לוקח הרבה יותר זמן בגלל ריבוי השלבים והשימוש בדואר ואני צריכה להכין מקום אכסון בדירה כי כמות הניירת שצברנו בשנה האחרונה מכילה כבר שלושה קלסרים.
  • פה זה כן אירופה: לגור במרכז אירופה זה פאקינג מגניב. ברלין, למרות שדות התעופה המעפנים שלה, היא מרכז תעבורה נוח מאוד לאוהבי טיולים. קל וזול להגיע לכל יעד אירופי נחשק וגם לישראל טסות מכאן חמש חברות תעופה שונות. אני בטוחה שגם מחוץ ליבשת נוח להגיע מכאן. אז די ניצלינו את העובדה הזו, ובמיוחד אני, והשנה האחרונה הייתה ללא ספק השנה שבה טיילתי הכי הרבה. מעבר לזה שביקרתי בישראל, הספקתי לנסוע גם לדרום אנגליה, סופיה, אמסטרדם וליסבון, ובקנה יש עוד שני טיולים לקרקוב ולקובה לפני סוף 2016. יאמי. (טיפ קטן- מזרח ירופה זולה בטירוף וקסומה, מומלץ!). כמובן שגם ברלין עצמה מלאה בכל טוב. רק תגדנה מה אתן רוצות. קונצרטים משובחים? אופרות מושקעות? הופעות רוק באיצטדיונים מדהימים? הצגות קברט פרובוקטיביות? תערוכות אומנות קונספטואלית בבונקר ממלחמת העולם השניה? קולנוע באוויר הפתוח? מסיבות של שלושה ימים? פסטיבלי אוכל? פסטיבל על כל נושא שרק אתן מדמיינות? הכל קיים כאן. כל חוויה תרבותית כמעט שקיימת בעולם המערבי ניתן למצוא כאן בעיר, מה"גבוה" והממוסד ביותר ל"נמוך" והאלטרנטיבי ביותר. קיימים בברלין כמה יקומים מקבילים של חיים תרבותיים וכולם פתוחים וזמינים עבור כולן. מהמם.

אז אם שאלתן אותנו או את עצמכן איך עברה עלינו השנה האחרונה, זה מסכם חלק מהחוויות החדשות, המרתקות והמסעירות שאנחנו חוות כאן. למרות חיבתי לקיטורים ותלונות, גם על הדברים היותר קשים ומרגיזים בחוויה הזו אנחנו מוצאות את עצמנו צוחקות בסופו של דבר, לומדות מהם, פותחות את הראש שלנו ומתמודדות.

עוד תמונות:

img_3478
קיץ
img_3450
קיץ!
img_3457
קיץ!!!
img_3459
ישיבה של תושבות השכונה באחת הגינות השכונתיות, שעוסקת בעתיד הגינה.
img_3463
ללא מילים
Captains' log #27 — 12 באוגוסט 2016

Captains' log #27

או קיי או קיי או קיי או קיי. המון זמן לא פרסמתי פוסט. אפילו כבר הפסקתי לספור כמה זמן לא נכנסתי לאתר הבלוג. אפילו עבר יום השנה שלנו בברלין ולא כתבתי. מה קורה? אז זהו ששום דבר מיוחד לא קורה. פשוט החיים נהיו די רגילים עבורי כאן ולא מצאתי משהו מספיק מעניין שייתן לי השראה לכתוב עליו. כבר פעמיים בחודשיים האחרונים התחלתי טיוטה של פוסט ולא רק שלא סיימתי אותה, אפילו אני לא מוצאת אותה כדי להמשיך! בכל מקרה, אחרי ההקדמה האיטרספקטיבית הזו (כמה נדוש לכתוב על כתיבה…) אני שמחה לחזור לכתוב.

מזג האויר עדיין מהווה נושא מרכזי כאן בעיר ונראה שהוא מנהל את חיי הגרמנים ((ושלי) הרבה יותר ממה שהייתי רגילה בישראל. המעברים בין העונות מורגשים הרבה יותר: באפריל כל העצים בשכונה פרחו, במאי הפרחים נשרו וביוני העצים התמלאו בפירות. הדבורים מזמזמות בין הפרחים בעדניות שבמרפסת שלנו. האספרגוס האביבי בשוק התחלף בפירות קיץ כמו משמשים ותותים. הלילות הארוכים של הקיץ נתנו תחושה שהימים לעולם לא יגמרו, והשקיעות הקיציות והארוכות הדהימו כל פעם מחדש. באמת היו כמה ימים מדהימים הקיץ ואפילו כמה ממש חמים שחייבו ביקור באגם. אבל הקיץ השנה הוא קצת שקר. או כמו שמישהי אמרה לי היום: השנה היו שמונה חודשי חורף וארבעה חודשי אביב. גשמים תכופים מידי ביולי ולילות של 10 מעלות באוגוסט מוכיחים שלא כל הנוצץ הוא חם. גם ביום שמשי השבוע, לבשתי סווטשירט וצעיף. מישהו המחלקת מזג האויר בשמים התבלבל והקדים את ספטמבר בברלין. הימים מתחילים להתקצר לאיטם. לפני חודש וחצי החשיך ב22:30! עכשיו כבר ב20:30 בערב. אני יודעת שזה עדיין מאוחר אבל השעתיים האלה מורגשות במיוחד כשגשום ואפור וכשמרגישים את סוף הקיץ/אביב ממש מעבר לפינה. לא חסרות תלונות על הקיץ המוזר הזה, לא רק ממני אלא גם מברלינאים וותיקים ממני שלא מבינים לאן הימים החמים של הקיץ נעלמו. אנחנו כולנו יכולים לספור על שתי ידיים את הימים שהצדיקו בגדים קצרים. ומי שביקר פה הקיץ והיה לו חם- היה לכם מזל, כי באתם בדיוק בשבוע שבו היה מזג אויר נורמלי. רק נותר לקוות שזה לא סימן רע לבאות בסתיו והחורף המגיעים.

IMG_6266
כשהקיץ מחליט לבקר בעיר

בגזרת הסיורים הדברים היו גם לא כל כך יציבים. יוני ויולי היו עמוסים מאוד ועבדתי הרבה מאוד, אבל בשבוע האחרון של יולי פתאום הייתה ירידה חדה בסיורים. בשלושה שבועות האחרונים כמעט ולא עבדתי. מוזר הריק הזה אחרי עומס של ארבעה סיורים בשבוע. במיוחד שהקיץ כבר לא באמת איתנו. אבל ספטמבר אוקטובר צפויים להיות פה המוני תיירים ישראלים בגלל החגים ואני אחזור לחרוש את העיר עם שני סוגי הסיורים שאני מעבירה כרגע- סיור המיטב וסיור על ברלין העכשווית. אני מתה על שני הסיורים האלה. הראשון עובר בכל "אתרי החובה" של ברלין ומספר את ההיסטוריה הכללית של העיר בצורה מעולה. הסיור השני גם מרתק ומראה כמה העיר הזו עדיין חיה את ההיסטוריה של עצמה ומשתקמת עדיין מעברה. אני במיוחד אוהבת את הרגעים בהם התיירים מרותקים לסיפורים על העיר ומהנהנים במעין הבעה שאומרת "וואו, לא ידעתי שזה היה ככה". גם הפטפטנים והמתנשאים שבתיירים משתתקים ומהנהנים ברגעים הדרמטיים האלה בסיור. סיגלתי לי כבר כמה שיטות להשתיק מטרידנים, כאלה שמתפרצים או מוכיחים כמה הם יודעים, עם זאת אני חייבת לציין שהם פחות נפוצים ממה שהייתם חושבים. אבל כשהם כן באים, צצות כל קלישאות התייר הישראלי שאתם יכולים להעלות על הדעת: שאלות קטנויות, שאלות בלתי פוסקות קניות, סלפי בכל פינה, הערות גזעניות על פליטים, פטפטנות יתר תוך התפרצות בלתי פוסקת לדברי ורצון לאמץ את חומת ברלין בישראל. יש לי כבר כמה מור"קים על התיירים המעצבנים ביותר שפגשתי, אך כאמור הם די בודדים מתוך כמה עשרות סיורים שכבר העברתי. ולמרות שאני כבר די בטוחה בסיורים שאני מעבירה ומרוצה מהם (וגם התיירים :)), העבודה עליהם לעולם לא נגמרת. ההיסטוריה של ברלין היא בור ללא תחתית. כמה שאני כבר יודעת עכשיו, זה אולי חמישה אחוז (אם לא פחות) ממה שיש עוד ללמוד על ההיסטוריה המורכבת של העיר הזו, היסטוריה שכמובן לא נגמרת רק בתאריכים ואירועים פוליטיים, אלא גם באה לידי ביטוי בתרבות, במוזיקה, בתנועות מחאה, באדריכלות, ביחס לזרים ואפילו בתחבורה הציבורית. אני מנסה כמה שאני מצליחה לקרוא ספרים ולראות סרטים על העיר, ועל כל ספר או סרט שאני משלימה יש עוד איזה חמישה אחרים. בקיצור, לא משעמם. ובכל זאת, הסתיו והחורף מתקרבים. אני לא בטוחה שאני אצליח לעמוד בהעברת סיורם בחמש מעלות ומטה ולכן ההדרכה החל מדצמבר מוטלת בספק. יתכן ששוב אגיע לתקופה של חוסר מעש בבית כאשר בחוץ קפוא ואני מתחילה להתכונן לזה, ולחשוב על תכניות יותר ארוכות טווח ויותר יציבות.

בעצם, אם אסכם בקטנה את השנה שלנו כאן, היא הייתה די מדהימה. מצאנו בית שאנחנו מאוד אוהבים, לשנינו יש עבודה שאנחנו אוהבים (בשביל אלון העבודה הכי טובה שהייתה לו בחייו), החיות מבסוטות (סימור עדיין מלך השכונה ומישל מתחילה להכיר חברים קבועים בגינה שליד הבית), אני יודעת גרמנית בסיסית (חייבת להמשיך ללמוד אחרי שקצת הזנחתי לאחרונה!), ברלין כיפית לרוב (במיוחד בקיץ) ויצרנו מעגל חברים קטן ואיכותי. אז אין לי תלונות. אבל עבודה מסודרת יותר מהסיורים יהיה שדרוג משמעותי והוכחה לעצמי שאני מצליחה להשתלב כאן. איפה ובאיזה תחום היא תהיה, זה עדיין סימן שאלה :). למעשה, אחרי שנה, נדמה שעכשיו זו ההתחלה האמיתית של כל ההרפתקאה הזו. שנה שלמה בנינו בסיס למגורים במדינה זרה ועברתי ממצב הישרדותי מסויים לרמת בייסליין ועכשיו אני מתחילה באמת לחיות את החיים האלה. כל זה לא מבטל את אתגרי ההגירה, אנחנו ירוקים כעלה טרי באביב, אבל אנחנו מגיעים לאתגרים האלה קצת יותר מוכנים.

אני מקוה לכתב שוב בקרוב. יש לי תכנון לפוסט סיכום שנה בברלין ואני מקווה שהוא ייצא לפועל. בינתיים, תהנו מהאולימפיאדה והמזגן ואולי גם מהתמונות כאן.

IMG_6107
המרפסת שלנו סוף סוף מוכנה לקיץ
IMG_6251
בכיכר השכונתית בפסטיבל שכונתי
IMG_6264
קדחת היורו- כל ברלין צופה במשחקי כדור רגל בברים
IMG_6082
פינה אהובה בעיר
IMG_6358
תערוכה מאלפת של רועי- מדריך איתי בחברת סיורים
IMG_6364
עם היפות שלי בברלין
IMG_6357
עם היפות וגו' #2
IMG_6399
עם היפות וגו' #3
IMG_6220
כרגיל לסיום- רגע של נחת עם בע"ח

 

 

 

Captain's log #26 — 7 ביוני 2016

Captain's log #26

יותר מחודש כבר לא כתבתי! כבר קרה בעבר אבל מעט. הסיבה הפעם הייתה עומס: עבודה, לימודי גרמנית, חברים, ביקורים, פילאטיס, ריקודים, מישל וסימור… בקיצור, החיים בעיר הגדולה. עם הסיורים הולך טוב, עם הגרמנית לאט, פוגשים אנשים חדשים ונחמדים, בלכר ופז ביקרו אותנו ואנחנו היינו בפסטיבל סווינג בבולגריה, טירוף! אין סיכוי שאני מצליחה לעדכן בפירוט שאני אוהבת על כל החוויות שלנו, אז אני רוצה לספר לכם חוויה קטנה שקרתה לי, שאישרה שגם אם החיים הם לא פיקניק, כאשר ניגשים לעולם בגישה חיובית, יכול להיות שנקבל גם חיוך בחזרה.

ביום נעים אחד, בעודי חוזרת עם מישל מטיול בפארק והולכת ברחוב ראשי ליד הבית שלנו, חשבתי שחלק מחווית ההגירה היא תחושת הזרות. זרות במובן שכל האנשים שאני רואה ברחוב זרים לי. בגבעתיים כשטיילתי עם מישל, גם אם לא הכרתי את האנשים שראיתי ברחוב, הייתי מזהה בפנים אנשים מוכרים מהשכונה, שכנים מהבנין ליד או מלצרים בבית קפה, ואילו כאן אני פשוט לא רואה אף פרצוף מוכר ברוב הפעמים שאני מסתובבת ליד הבית. זה לא גרם לי להרגיש טוב או רע במיוחד, אבל פשוט מצאתי את זה מעניין. כמה דברים קטנים וחדשים צריך להתרגל עליהם. דברים שלא העליתי על דעתי שיהיו שונים מאתגרים אותנו כל פעם מחדש, ואנחנו עסוקים בלמידה מתמדת. איך אורזים בסופר, איך משלמים טיפ למלצרים, למי צריך לפנות בצורה הרישמית של השפה, שיש זכות קדימה לאופניים בכל מקום ועוד מלא דוגמאות קטנות. והנה עוד משהו שלא חשבתי שיהיה שונה במיוחד, כי מי חושבת שפעולה פשוטה כמו להסתובב ברחוב תרגיש אחרת בברלין מאשר בגבעתיים? שוב חשבתי כמה חווית ההגירה היא כל כך טוטאלית, מסעירה ומפתיעה וכמה נחמד שאני יכולה לחוות אותה וגם לפעמים להתבונן עליה מהצד ולמצוא בה דברים מעניינים.

ואחרי כל הנדידה הזו במחשבות שהייתה לי תוך כדי הטיול עם מישל,  הלכתי לאירוע כלשהו שהיה קשור בעקיפין לעבודה וכשחזרתי הביתה, באמצע רחוב במרכז העיר, פתאום שמעתי מישהי קוראת "נטע". הייתי מופתעת ממש, הרי רק ארבע שעות לפני כן חשבתי על תחושת הזרות, ושאני לא מזהה אף אחד, אז איך יכול להיות שמישהי מזהה אותי? הפניתי את הראש וראיתי ידידה ותיקה של אלון בשם אניקה, שיצא לנו לפגוש בפעמים הקודמות שביקרנו בברלין כשעוד גרה כאן, אבל מאז הספיקה לעבור לגור במקום אחר. מסתבר שהיא הגיעה לעיר לחודש יום לפני כן והיא התכוונה לדבר איתנו כדי שניפגש. הייתי ממש בשוק. גם מעצם זה שזיהתה אותי ככה באמצע הרחוב (היא לא ראתה אותי ארבע שנים!) וגם בגלל הסמיכות לחפירות שלי מוקדם באותו יום. חשבתי שזה לא יכול להיות מקרי ושזה חייב להיות מקרי בעת ובעונה אחת. כי החיים שלנו מלאים בצירופי מקרים שאנחנו נוטים לקשור ביניהם בלי סיבה, ומצד שני במחשבות שלי באותם צהריים הייתה משאלה לתחושת מוכרות ובאותו ערב קיבלתי את מבוקשי. מקרה או לא מקרה, כל אחד.ת יכול.ה לקחת את זה איך שהוא.היא רוצה, לי בכל מקרה זה עשה מצב רוח טוב 🙂

ועכשיו- תמונות!

IMG_6049
פרסומת בתחנת רכבת ליעול הוצאות – "יעיל זה לחסוך בעלויות החימום, לא בעלויות של טיולים". רק שמה את זה כאן…

פסטיבל תרבויות בקרויצברג:

IMG_6007

IMG_6012

IMG_6015

טיול לפוטסדאם

IMG_6021IMG_6022

16-05-16_15-41-04.JPG

פסטיבל סווינג בסופיה שבבולגריה

LHMS9712
הנציגות הישראלית
VYHM9552
ליד מרכז התרבות במרכז העיר, שם התרחש הפסטיבל. ברקע ההרים. סופיה מקסימה!
TDUK0312
מהמסיבה בערב הראשון (לא שמנו לב שהדגל מאחורה…)

IMG_6070

IMG_6077
נשארנו יום אחרי הפסטיבל בסופיה, להתאוששות וסיור קליל בעיר- נתקלנו בטקס הצבאי הלא ברור הזה 🙂

שיטוטים בברלין

20160518_135611
חדש בברלין- מכונת זמן שלוקחת אותך למרכז קניות משנות השמונים
20160518_151536
והפעם מכונת הזמן לוקחת לשנות ה20 בברלין- אני ומרלן דיטריך!

sel (8)

 

IMG_6082
הקיץ הגיע לברלין, וזה כל מה שאני מתכוונת לכתוב בנושא מזג האוויר!
16-06-05_14-51-01
סוף שבוע של חצרות פתוחות בבתים שבשכונה שלנו

16-06-05_16-06-27

IMG_6087
בהופעה במבצר במערב ברלין
16-06-04_13-57-23.JPG
אז מצד אחד גנבו לי את האופניים שקנו לי החברים שלי לפני שש שנים ליום הולדת, אבל מצד שני יש לי אופניים חדשות!

וכרגיל לסיום- גן חיות

IMG_6080

IMG_6079
בטיול צהריים עם סימור
16-05-25_00-28-30
בטיול לילה עם סימור
IMG_6071
חיבוק לכולם!
Captein's log #25 — 3 במאי 2016

Captein's log #25

ערב ליל הסדר עד האחד במאי. חגים רבותי חגים!

בערב ליל הסדר הדרכתי את הסיור השני שלי בעיר. היה סיור טוב יותר מהראשון, אך עדיין מלחיץ משהו. נפרדתי מהתיירים בברכת חג שמח והלכתי לשוק האהוב עלי בעיר לקנות מצרכים למנה שבישלנו לליל הסדר בו התארחנו (היינו הצמחוטבעוניים היחידים). בשוק הסתבר לי שהתחילה עונת האספרגוס ויש אספרגוס לבן בשרני, ענק ומהמם בגרושים. מיד הצטיידתי בחצי קילו ומאותו יום אנחנו מצטיידים בכמויות של אספרגוס ואוכלים ללא ההפסקה. בכל מקרה, בקושי התאוששתי מהסיור והביקור בשוק ויצאנו לבית של חבר של חברים לארוחת חג (כאשר עברנו לגור בבנין שלנו התחברנו מיד עם זוג של ישראלי וגרמניה- רון ואולגה- שהיה גר בקומה הראשונה. הם עזבו את הבנין כשבועיים אחרי שעברנו אבל שמרנו על קשר. הם הזמינו אותנו לחבר שלהם- איתמר). כשהגענו לאיתמר, פגשנו שם את אבא שלו ושני אחים שלו שהגיעו לברלין לחגוג את החג. עוד הגיעו רון ואולגה ועוד הרבה חברים ישראלים וגרמנים שלהם. היינו 15או 16 אנשים, בליל סדר עם הגדה מקוצרת, שמסופרת בעברית ובאנגלית ובין לבין גם שמעו פה ושם גרמנית. היה אוכל מסורתי (מרק עם קניידלך!!!), היו שירים, היה אפילו אפיקומן ומה שהיה הכי הרבה- זה יין. הבקבוקים הריקים נערמו על הרצפה במהרה והכניסו את כולם למצב רוח טוב. למרות שלא ציפינו לסדר כהלכתו (בערך), היה ממש כיף. בהחלט ענה לנו על הצורך להרגיש בכל זאת את אוירת החג.

IMG_5875
ליל הסדר

למחרת הסדר שוב הדרכתי. הסיור הפעם היה ממש טוב ואפילו קיבלתי טיפ! אחרי הסיור הזה הסיורים די זורמים. אני כבר אומרת כמעט אותו הדבר בכל סיור, כמעט בלי לשכוח. אני מוצאת מקומות שאפשר לדלג עליהם אם אני צריכה למהר, רואה איזה סיפורים יותר מענינים ומרתקים את התיירים ואיזה בדיחות עובדות יותר טוב ואילו לא. הייתה בינתיים קבוצה אחת שהייתה ממש יבשה ולא צחקה מכלום, אז כנראה שזה לא רק אני. בסיור אחר פגשתי את התיירת המעצבנת בעולם, ששאלה אותי לאורך כל הסיור אינספור שאלות על קניות בעיר ולא משנה כמה פעמים עניתי לה, היו לה אח"כ שאלות אחרות (הכל על קניות!). זאת ועוד,  כשקיבלה את התשובה לא לאחת הבקשות שלה, זה היה בשבילה סימן רק להתחיל את המשא ומתן. למרות שאני יכולה ודי רוצה להרחיב בפרטים משעשעים לגבי אותה תיירת, אני אוותר. לא שאני חושבת שיש סיכוי שהטקסט הזה יגיע אליה איכשהו, אבל בכל זאת זה אינטרנט כאן. בכל מקרה, כל התיירים עד כה היו ממש נחמדים, כשהסיור מסתיים הם ממש מבסוטים וזה העיקר. אז גם אני מבסוטה. אני פחות מבסוטה מזה שחצי מהפעמים שאני משובצת לעבודה אני למעשה לא עובדת כי בינתיים אני רק גיבוי למקרה שיגיעו יותר מ25-30 איש. מטבע הדברים לפעמים זה קורה ולפעמים לא. אז בחלק מהפעמים שאני מגיעה לנקודת המפגש, אחרי חצי שעה בערך אני חוזרת הביתה שזה מעט מבאס. אבל, אני צריכה ללמוד עכשיו עוד סיור וכשאוכל להדריך שני סיורים כנראה זה קצת ישתנה.

IMG_5947.JPG
ביקור בכיפת הרייכסטאג/בונדסטאג

יום אחד שידעתי בוודאות שאני לא רוצה לעבוד בו, הוא האחד במאי. לפני שנה בדיוק אלון חזר באחד במאי מברלין לאחר יום הראיונות בסאונדקלאוד. אז הצטער קצת שלא נשאר לחגיגות, אבל מזל שהוא התקבל ושאנחנו כאן השנה לחגוג. בעיקרון האחד במאי הוא יום חופש בגרמניה. השנה הוא נפל על יום ראשון אז זה לא היה כל כך משנה. ישנם כמה מוקדי חגיגות בעיר אבל הידוע והתוסס ביותר נמצא בשכונת קרויצברג. זו השכונה בה כל הצעירים רוצים לגור, בה יש ריכוז גדול של מקומות בילוי ושכר הדירה הוא הגבוה ביותר בעיר. מבחינה היסטורית (ועד היום כנראה), זהו מוקד האקטיביזם הפוליטי בברלין- אנרכיסטים, שמאלנים, פמיניסטיות ועוד מגוון של אנשים שפעילים למען מטרה מסוימת גרים בשכונה (או גרו בה עד שהמחירים הרקיעו שחקים). באחד במאי בלב השכונה הזו סוגרים כמה רחובות לטובת פסטיבל אהבה- במות, דיג'יים, מופעים, דוכני אוכל והמון אלכוהול ממלאים את הרחובות. המוני אנשים מגיעים למסיבה אחת גדולה. מזג האויר המושלם שהיה ביום ראשון הפך את החגיגות לשמחות במיוחד. הלכנו לאיטנו ברחובות, מנשנשים משהו בין משקה למסיבה, נתקלים בכל מיני אנשים שאנחנו מכירים (או יותר נכון אנשים שאלון מכיר מסאונדקלאוד) ונהנים מהחגיגות והמוזיקה. לצד הפסטיבל הממש לא פוליטי הזה, בקצה השני של השכונה ישנן הפגנות של ארגוני שמאל שונים. אנטי-פשיסטים, קומוניסטים, פרו- פלסטינים, אנטי-נאצים, ירוקים -ואלו רק הארגונים שאני יודעת על קיומם. בטח יש עוד. ההפגנות ידועות כבעלות פוטנציל להפוך לאלימות. נראה היה שהפעם זה לא קרה. את ההפגנות עצמן לא ראינו כי בכל זאת אנחנו לא ממש (או יותר נכון ממש לא) פעילים פוליטית וגם הפחידו אותנו, כנראה יתר על המידה, מהפוטנציאל הלא נעים שלהן.  אולי בשנה הבאה…  בכל זאת הייתי בחגיגות האחד במאי ואני יכולה לספור על יד אחת את כמות הדגלים האדומים שראיתי.

QHNC8251
חגיגות האחד במאי

ולסיום, איך אפשר בלי מעללי סימור בעיר הגדולה. הפעם הוא איתגר אותנו במיוחד ונתקע על עץ.. החתול מטפס על עצים לא מאתמול אבל בדרך כלל יודע לרדת מהם. הפעם הצליח איכשהו לטפס על אחד גבוה במיוחד, בגובה של לפחות חמישה מטר. לאתר את החתול לא היה קשה כי הוא יילל בקולי קולות וכל השכונה שמעה אותו. להוריד אותו למטה היה כבר סיפור אחר. אוכל מפתה מקופסת שימורים לא עזר והחלטנו להתקשר למכבי אש. אז הסתבר לנו שהם לא באים יותר כדי לחלץ חתולים שנתקעו על עצים. הם טוענים (כראה בצדק) שזה לא עוזר, כי ברגע שהם מגיעים החתול מפחד מהם וממשיך לטפס גבוה יותר על העץ או פשוט קופץ עצמאית למטה. אלון פרסם סטטוס בפייסבוק בקבוצה ברלינאית – שאנחנו צריכים בדחיפות סולם גבוה. אחר כך חיכינו  אובדי עצות, לא היה לנו מושג מה לעשות ונראה שאין לנו ממש למי לפנות לעזרה. פתאום, כאילו נפלה מלאכית מהשמים, עברה בחורה חביבה עם כלב וסיפרה שהיא מכירה בית קפה שיש בו סולם ממש גבוה (והיא ידעה את זה כי הם עזרו לה פעם עם הסולם המדובר). אלון מיד רץ לבית הקפה והביא את הסולם. אני טיפסתי ראשונה אבל סימור לא נענה אלא רק התרחק ממני (בדיוק כמו שמכבי האש אמרו שיקרה). ירדתי למטה לחישוב מסלול מחדש. הבחורה-מלאכית בדיוק חזרה מהסיבוב עם הכלב ועמדה  למרגלות העץ כדי לצפות במתרחש. חשבנו שאולי סימור מפחד מהכלב שלה ולכן לא התקרב אלי. אז היא הלכה, וכעת אלון רצה לנסות לחלץ את החתול. סימור אכן התקרב אלוי והתחכך בו אבל עדיין היה קשה לתפוס אותו. הוא היה לחוץ מאוד. ברגע אחד אלון תפס אותו בצוואר ובאותה שניה הבין שלא יצליח להחזיק אותו לאורך זמן בלי שסימור ישרוט לו את הצורה, אז פשוט משך אותו מהעץ ועזב אותו. סימור נחת בבטחה על ארבע כפותיו. בשניה שרגליו נגעו בקרקע הוא חפר בור קטן ועשה את צרכיו. כנראה היה ממש צריך לשירותים, המסכן. הוא היה מפוחד ומותש כל אותו הערב, אבל כמובן שיום למחרת הוא התנהג כאילו שום דבר לא קרה ויצא לטייל בחוץ כהרגלו. המסקנה מהסיפור הזה, חוץ מזה שסימור מספק דרמות בקצב של טלנובלה, הוא שגם שנדמה שאין לנו לאן לפנות לעזרה, בעיקר כי אנחנו גרים במדינה זרה, העזרה עשויה להגיע אלינו. בחורה-מלאכית, אין לי מושג מי את אבל הצלת אותנו. הפוסט הזה מוקדש לך.

עוד מהאחד במאי:

IMG_5950
תחילת החגיגות בשער ברדנבורג

IMG_5956

IMG_5958

צרכנות:

IMG_5869
במעבר חד מקומוניזם לקפיטליזם: קינוח במסעדת היוקרה הטבעונית בברלין

אביב!!

IMG_5939
לא חשבתם שיעבור פוסט בלי לספר על מזג האויר! אז האמת שמזג האויר היה ממש זוועה. היה שבוע קר מאוד (0-7 מעלות בערך) עם גשם וברד. נאלצתי בחוסר רצון מופגן לחזור למעיל החורף שלי לחמישה ימים. זה היה מדכא. בשישי האחרון הטמפרטורות עלו בחדות יותר משירדו קודם ומזג האויר השתפר בפתאומיות ובאופן משמעותי. כל יום ישנה שמש ובין 15-20 מעלות. תענוג. הנה כמה תמונות מיום שבת- סוף סוף יום חם אחרי יותר מידי זמן. אלון הסתובב עם הפרח הזה באוזן כל היום מרוב שהיה מאושר 🙂
IMG_5937
פריחה
IMG_5934
שוק איכרים לא רחוק מהבית שלנו, אנחנו לא היחידים שנהנים מהשמש.

גם מישל זכתה לטיול ארוך באותו יום. קבלו אותה בסדרת התמונות- מישל וכדור

IMG_5900

IMG_5916

IMG_5917

IMG_5921
לילה טוב, נשיקות וחיבוקים. נטע